"תַּחַת גַּפְנוֹ" / אֶלְדָּד גִּבּוֹרִי
שב אני למחוזות ילדותי. פוסע בכרם בין התלמים שחרשתי, מתנודד כשיכור מתלם אל תלם, מפזם שיר, אשר לפי שעה אבד עליו הכלח "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן…". הולך וחושב. נהנה ומהרהר לעצמי, למה ומדוע נגזר עליי, שעיניי כהו ומאור עיניי אבד. בכל זאת, אני ממשיך וצועד סמוך לשורות הגפנים, כשריח הסמדר באוויר מחפה על הצרה שנפלה עליי ומעודד אותי.
"הלוחש לעצים" / פנחס אורן (וייס)
בשנה זו, 1951, גם שיניתי את שם משפחתי מוַייס לאורן. השינוי נעשה בעקבות בקשתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, שקרא לעובדי המדינה לשנות את שמות המשפחה שלהם לשמות עבריים. יעל בחרה בשם אורן, שמתאים לעבודתי ולעבודתו של אביה כיַערנים. כמו כן, צבעו של עץ האורן הוא לבן, "וייס" בגרמנית. כך הפכתי מפנחס וייס לפנחס אורן.
"נתיבי חיים" / ח. קלמר
ד"ר חיים קלמר, איש חינוך ומעש, שימש כמנהלו של בית-הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה ע"ש בנימין רוטשילד במשך חצי יובל שנים, עד שפרש לגמלאות. בנתיבי חייו שזורים סיפורים אישיים כואבים ושמחים, המשקפים את משנתו החינוכית לאהבת העם והארץ.
"תמונות בשחור לבן" / עדה גולדנברג
גלעד זיכרונות המוקדש לזיכרהּ של אם, שנעלמה מחייה של בתהּ, רַכַּת השנים.
"כְּמוֹ הָיוּ חַיִּים כֻּלָּם" / יעקב שמואל שניידר
הקורא יחווה, יחוש, יבין, יחשוב, ידע, יכיר ויפנים את אשר יש לזכור ולעולם אין לשכוח!
"גם אַתְּ לא תישארי שינדל" / יפה ברכמן (לבית כורך)
סיפור משפחתי, סיפור ציוני, סיפור ארץ ישראלי – ובעיקר סיפור של דבקות, התמדה, התמודדות ואמונה בצדקת הדרך.
"קלסר אישי" / איסר גפני
מאז לידתו הוא זאב בודד. חוכך שיניים, מנסה, יוזם נופל וקם. אינו מבקש עזרה מאיש. חייו הארוכים מלאו אפיזודות. מקרים מופלאים, מאורעות בודדים והרפתקאות קטנות. סיפורים אמִתיים. מוחו תיעד הכול. בזיכרונו נצר אותם, מדי פעם סיפר עליהם עד שארגן אותם בכתובים לכלל מסכת חייו.
"ללכת בלי רעש" / ד"ר שיה שוורטנברג-טיכו
קורותיה של "ילדת מלחמה" שהוסתרה בימי השואה בעליית גג בהולנד ומצאה את עצמהּ עם תום תקופת הזוועות ללא בית, ללא ארץ ומבלי לדעת לאן פניהָ מועדות.
"בתיה הקטנה" / בתיה פז-שיינגולד (לבית רוזנקרנץ)
סיפור של תושייה, עוז רוח וחכמת הישרדות בתנאים בלתי אפשריים.
"היינו משקל עודף" / חנה פייגנבאום (זייטמן)
"מעליית הגג של המנזר בעיירה פלודי ראיתי את האש שהיתמרה מהגטו. לא ידעתי שסבתי נמצאת שם, לא ידעתי מה קורה שם. מאוחר יותר אמרו לנו שהגטו בוער. ידיד של אמי שעבר ליד החומות שמע את אשר אמרו הפולנים: 'מטגנים את היהודים!'"