"תַּחַת גַּפְנוֹ" / אֶלְדָּד גִּבּוֹרִי

"דֶּבִּי אופקים", 149 עמ', 2014

 שב אני למחוזות ילדותי. פוסע בכרם בין התלמים שחרשתי, מתנודד כשיכור מתלם אל תלם, מפזם שיר, אשר לפי שעה אבד עליו הכלח "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן…". הולך וחושב. נהנה ומהרהר לעצמי, למה ומדוע נגזר עליי, שעיניי כהו ומאור עיניי אבד. בכל זאת, אני ממשיך וצועד סמוך לשורות הגפנים, כשריח הסמדר באוויר מחפה על הצרה שנפלה עליי ומעודד אותי.

היותך ילד בנחלת ז'בוטינסקי שבבנימינה משמעו, היותך חלק ממשפחה גדולה, גאה ומלוכדת, משפחה שחולקת בכול – בשמחות ובעצב, בחובות ובזכויות, בקשיים ובהצלחות, בתפיסת העולם ובאידֵאולוגיה. זו הייתה ילדותו של אֶלְדָּד גִּבּוֹרִי.

אלדד נולד במבצר שׁוּנִי בשנת 1944. בן להורים בית"ריים, שלחמו עם חבריהם נגד הבריטים ולמען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1948 הקימו חברי הקבוצה שכונה חדשה בבנימינה, בה עברה על אלדד ילדותו המאושרת: ילדות מוקפת בחברים, משחקים, דמויות צבעוניות שאִכלסו את השכונה ואת המושבה, מעשי קונדס, טיולים ועבודת אדמה.

כל אלו אֲרוּגים ושלובים בספר "תַּחַת גַּפְנוֹ", המביא את סיפורהּ של מדינת ישראל: מהימים של טרום הקמתה ועד ימינו אנו. ואלדד, כמו המדינה שהוא אוהב כל כך, יכולים להביט אחורה בסיפוק על כל מה שהושג ונעשה, ועם זאת להמשיך לפעול ולהיאבק למען עתיד טוב יותר.