"מגילת רות" / רותי שִׂבְיון (לבית שטֶלְצר)

"דֶּבִּי אופקים", 88 עמ', 2012

"לפני שעזבנו את פולין הלכה אמי להתייעץ עם רב, אף-על-פי שהיא לא הייתה דתייה. בניגוד לאבי, היא לא הייתה בטוחה אם כדאי לעזוב את פולין ולעבור ל'מדבר' בפלשתינה. למרבה המזל הרב אמר לה, כי 'אישה צריכה ללכת אחרי בעלהּ'. המשפט הזה הציל בעצם את חיינו."

בשנת 1934 החליט יצחק שטלצר, מתוך ראייה כמעט נבואית, לעזוב את החיים הטובים בפולין ולהגר עם משפחתו: אשתו שושנה וילדיו ישראל ורותי לפלשתינה. הוא רכש פרדס בפתח תקווה והפך מבעל מעדנייה בלודז' לחקלאי בארץ ישראל.

תשע שנים קודם לכן, בשנת 1925, עלתה ארצה מפולין משפחה אחרת, משפחת זיידל. שלום, בנהּ הרביעי של המשפחה, נולד בתל אביב וכעבור כמה שנים פגש את רותי שטלצר, שהפכה מילדה פתח תקוואית שובבה לנערה יפה. יחד הם יקימו משפחה בגבעתיים.

אבל קודם לכן תספיק רות שִׂבְיון (לבית שטֶלְצר) לבלות שעות בינות לתפוזים בבית האריזה של משפחתהּ, לשחק עם החברים ברחובות המושבה עד שיורד הערב, לאכול מלוא חופניים פירות שגדלים בחצרות הבתים, לטעום בפעם הראשונה בחיים זיתים וחצילים, וגם ללוות את הוריה בדאגתם למשפחה שנשארה באירופה ואת אחיה בשירותו המסוכן בהגנה ואחר כך בצבא.

"מגילת רות" הוא סיפורהּ האישי של רותי, אך הוא גם סיפור לאומי. יש בו שואה ותקומה, שמחות ושכול, מלחמות ושלום, חדוות הקמה של מולדת וגם כאבים וקורבנות הכרוכים בכך.

זהו הסיפור שלה וזהו גם הסיפור של כל אלה החיים כאן.